יש שבט קטן באפריקה בו תאריך לידתו של ילד לא נספר מהיום בו נולד, וגם לא מיום ההתעברות, אלא מהיום  בו ראתה אותו אמו בעיני רוחה.  כאשר אישה בשבט מחליטה שיהיה לה ילד, היא יוצאת למסע, ויושבת מתחת לעץ, לבדה, ומקשיבה. היא מקשיבה עד שהיא שומעת את השיר של הילד שרוצה לבוא. ואחרי שהיא שמעה את השיר של הילד הזה, היא חוזרת לאיש שיהיה אביו של הילד, ומלמדת אותו את השיר. ואז, כשהם עושים אהבה על מנת להרות ילד,  הם שרים את שירו של הילד, כדרך להזמין אותו.

 

ולאחר מכן, כאשר האם בהריון, מלמדת היא את המיילדות ואת נשות השבט הבוגרות את שירו של הילד, כך שכאשר הילד נולד, המיילדות ונשות השבט הבוגרות שסביבה שרות את שירו של הילד לקבל את פניו. ולאחר מכן, כשהילד גדל, תושבי הכפר האחרים גם לומדים את שירו של הילד. אם הילד נופל, או פוצע את ברכו, מישהו מרים אותו ושר לו את השיר שלו. ואם הילד עושה משהו נפלא, או כשהוא עובר את טקסי ההתבגרות, שרים לו אנשי הכפר את שירו.

 

בשבט האפריקאי יש עוד אירוע אחר שאם יקרה ישירו תושבי הכפר לילד את שירו. אם בשלב כלשהו במהלך חייו, האדם מבצע מעשה הפוגע בעצמו או באחרים, האדם נקרא למרכז הכפר ושאר אנשי הכפר נאספים במעגל סביבו ושרים לו את שירו.

 

השבט יודע שהדרך לטיפול בהתנהגות לא ראויה היא לא ענישה, אלא אהבה וחיזוק . כשאתה מזהה את השיר שלך, אין לך שום רצון או צורך לעשות שום דבר שיפגע באחר.

 

גם אם לא גדלת בשבט אפריקאי ששר לך את שירך בצמתים חשובים, החיים תמיד מזכירים לך האם את בהרמוניה עם עצמך או לא. כאשר את חשה טוב, מה שאת עושה תואם את שירך, וכאשר את מרגישה נורא, הוא לא. בסוף כולנו נכיר את שירנו ונשיר אותו היטב. יתכן שקולך ירעד בהתחלה, אך כך קורה לכל הזמרים הגדולים.

המשיכי לשיר, ותמצאי את דרכך.

 

 

 כתב אלן כהן